קבורה

לפני קבורה - אונן

משעת פטירתו של אדם נקראים קרוביו - האישה או הבעל, הבנים והבנות, האחים והאחיות וההורים – אוננים. אחר הקבורה נקראים אבלים. האונן צריך להתעסק בהכנת הקבורה, ולכן פטור הוא מכל מצוות עשה ומתפילה. כשאוכל, חייב בנטילת ידיים ופטור מברכות. אך אסור בבשר ויין ואסור בלימוד תורה. כל זמן שלא נקבר המת יכול האונן להישאר בנעליו או בסנדליו הרגילים. בשבת ויום טוב אין דיני אונן וחייב בכל המצוות.

זמן הקבורה

אין להתעכב בקבורת הנפטר שלא לצורך. אם צריכים קרוביו להגיע ממקום רחוק ויהיה לנפטר כבוד בהם, מותר לעכב הקבורה, ובלבד שלא יתעכבו יותר מדי.

לוויה

הלוויה יוצאת מרחבת החניה של בית העלמין האזורי משגב.  

בשעת מסע הלוויה נוהגים לומר מזמור צ"א בתהילים: "יושב בסתר עליון", ו"אנא בכוח".

קריעה

הקריעה מתבצעת לפני צאת מסע הלוויה. האבלים עומדים ומברכים:

"ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם דיין האמת"

וקורעים את הבגד  לאורכו כ- 9 ס"מ. על אב ואם קורעים מצד שמאל. על שאר קרובים קורעים מצד ימין. יש נוהגים שהנשים אינן קורעות, ולנוהגות לקרוע, צריכה אישה לקרוע להן ובצנעה.

הקריעה היא סימן לקריעה של הנשמה מהגוף ולקריעה של הנפטר מהעולם הזה.

קבורה בארון

במשגב נוהגים לקבור בארון מפני כבוד החיים והמתים, ומחוררים אותו מלמטה בכדי לחבר בין אדם לאדמה. מצווה להשתתף בכיסוי הקבר ואין מוסרים כלי עבודה מיד ליד. בעת כיסוי הקבר אומרים את הפסוק מספר תהילים  "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו".

 הספד

מצווה גדולה להספיד את הנפטר כראוי, ולשבח אותו במעשים הטובים שעשה בחייו, ואין להוסיף יותר מדי. לא  מספידים בערב שבת וחג לאחר חצות היום, בראש חודש, בכל חודש ניסן, בחול המועד, בחנוכה ובפורים.

 הנחת אבן וזר פרחים

לאחר תום הלוויה נוהגים לחלוף על פני הקבר ולהניח אבן ולומר: "לך בשלום ותנוח בשלום, ותעמוד לגורלך לקץ הימין".ומי שהביא בידיו זר פרחים יכול להניחו על הקבר.

 היציאה מבית הקברות

כשיוצאים משטח בית הקברות נוהגים לרחוץ ידיים במים מפני שהמים מסמלים חיים.

ההודעה על פטירת קרוב משפחה, או שכן, או חבר גורמת כאב וצער רב. ההרגשה הטבעית היא של זעזוע, הלם, סערת רגשות, מבוכה ולעיתים צורך להתכנסות והסתגרות פנימה. ואולם מאידך, על בני המשפחה להתארגן ולדאוג מיד לסידורי הלוויה והקבורה במעבר חד.

שלב ראשון:

יש לשתף וליידע באופן מיידי את השכנים או כל אדם הנמצא בקרבת מקום.

שלב שני:

יש להתקשר למועצה ולהודיע על הפטירה. ניתן להתקשר לאחד מהגורמים הבאים:

למוקד המועצה בטלפון מס': 107  04-9902333

לרב יוסי בן פורת האחראי על נושא קבורה בטלפונים מס': בית: 04-9999977 נייד: 050-4847145

למשרד של לשכת הרב: 04-9902353 

למחלקה לשירותי חברתיים בטלפון מס': 04-9902332

שפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי): 04-9902318

 שלב שלישי:

במקרה של פטירה בבית יש להזמין רופא לשם קביעת המוות והכנת "הודעת  פטירה".

"הודעת פטירה" זהו מסמך רשמי של מדינת ישראל החתום בידי רופא מוסמך.

יש לוודא שההודעה ניתנה ב-3 העתקים.

במקרים של תאונה או חשד למוות לא טבעי יש לקבל גם את אישור המשטרה. במקרה זה עותק אחד של הודעת הפטירה יימסר למשטרה, והשניים האחרים יישארו בידי המשפחה (לצורך הוצאת רשיון קבורה).

שלב רביעי :

יש לתאם עם הרב יוסי בן פורת האחראי על נושא הקבורה, את מועד הלוויה וסידורי הקבורה.

טלפון לתיאום - משרד: 04-9902353 בית: 04-9999977 נייד: 050-4847145

המועצה אחראית לטפל בכל הכרוך בסדרי הלוויה:

העברת הנפטר, חפירת הקבר, עריכת הטהרה, פרסום מודעת אבל למזכירויות היישובים, הצבת מערכת הגברה בבית העלמין. תיאום הכוונת התנועה שנעשית ע"י המשטרה ומתנדבי המתמי"ד.

שלב חמישי:

הוצאת רשיון קבורה:

על בן משפחה או חבר ללכת למשרד הבריאות המחוזי ולהוציא רשיון קבורה.

יש להצטייד ב: תעודת זהות של הנפטר והעתק מהודעת הפטירה החתומה ע"י רופא.

כתובת משרד הבריאות בעכו: ר"ח העצמאות 24 (מול בניין העירייה). טל': 04-9955111 (שעות העבודה  8:00-16:00) 

ניתן להוציא רשיון קבורה גם ב"משרד לקבלת חולים" בבתי חולים ממשלתיים.

שלב שישי:

הכנת ההספדים:

כדאי לבחור אדם קרוב שירכז את נושא ההספדים, ויעמוד בקשר עם הרב יוסי בן פורת.

יש להכין מראש רשימת דוברים (הדוברים האחרונים הם בני המשפחה). רצוי שהרשימה לא תהיה ארוכה, ויש לקחת בחשבון שהקהל עומד על רגליו לעיתים גם בצפיפות ובתנאי מזג אוויר מכבידים. לעיתים מדובר על אנשים מבוגרים שעומדים וגם הצער והאבל כבד מאוד ולכן כדאי לקצר בדברים ולא להטריח את הציבור.

שלב שביעי:

מה לקחת ללוויה:

הלוויה והקבורה לוקחים זמן.

אם נוסיף לכך את המאמץ הרגשי והעומס הנפשי, הרי שיש צורך להיערך בהתאם: כדאי לקחת בקבוקי מים, כיסוי ראש, ממחטות נייר (טישיו), משקפי שמש, כסאות לאנשים מבוגרים. האבלים יכולים להחליף בגדים לצורך קריעת הבגד. 

המנהג הרווח במערב ללבוש בגדים שחורים אינו נוהג בקהילות ישראל.

יש להכין את הבית לחזרה מהלוויה ולקליטה של ציבור גדול (נרות נשמה, כסאות ועוד)

 מקרים חריגים של פטירה בחו"ל או התערבות של המכון לרפואה משפטית באבו כביר או בקשה לתרומת איברים יידונו בהתאם.

למה במשגב קוברים בארון

מדוע אין חלקת שומרי שבת בבית עלמין משגב

ברכה בכניסה לבית העלמין

 

ברכה בכניסה לבית העלמין

 

"בָּרוּך אַתָה ה' אֱלוהֵינוּ מֶלַך הָעוֹלָם אֲשֶר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִין, וְזָן וְכִלְכֵּל אֶתְכֶם בַּדִין, וְהֵמִית אֶתְכֶם בַּדִין וְיודֵעַ מִסְפַּר כֻּלְּכֶם בַּדִין, וְעָתִיד לְהַחְזִיר וּלְהַחֲיוֹתְכֶם בַּדִין בָּרוּך אַתָּה ה' מְחַיֵה הַמֵּתִים "

 "אַתָּה גִּיבּוֹר לְעוֹלָם ה' מְחַיֵה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִיעַ מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד, מְחַיֵה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים, סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים, וּמַתִּיר אֲסוּרִים, וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישְנֵי עָפָר, מִי כָמוֹךָ בַּעַל גְבוּרוֹת וּמִי דּוֹמֶה לָךְ מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֵה וּמַצְמִיחַ יְשוּעָה וְנֱאֱמָן אַתָה לְהַחֲיוֹת מֵתִים ".

 

 ברכת הקריעה

"בָּרוּך אַתָה ה' אֵלוהֶינוּ מֶלֶך הַעוֹלָם דָּיָן הַאֶמֶת".

צידוק הדין

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. 

 צַדִּיק בְּכָל דְּרָכָיו הַצוּר תָּמִים, אֶרֶךְ אַפַּיִם וּמָלֵא רַחֲמִים, חֲמָל נָא וְחוּס נָא עַל אָבוֹת וּבָנִים, כִּי לְךָ, אָדוֹן, הַסְּלִיחוֹת וְהָרַחֲמִים.

צַדִּיק אַתָּה אֲדֹנָי, וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ. צַדִּיק אֲדֹנָי בְּכָל דְּרָכָיו, וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו. צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם, וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת. מִשְׁפְּטֵי אֲדֹנָי אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו. בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה.

צַדִּיק אַתָּה אדוני לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, אֲשֶׁר בְּיָדְךָ פִּקְדוֹן כָּל רוּחוֹת, חָלִילָה לְךָ זִכְרוֹנֵנוּ לִמְחוֹת, וְיִהְיוּ נָא עֵינֶיךָ בְּרַחֲמִים עָלֵינוּ פְקוּחוֹת, כִּי לְךָ, אָדוֹן, הַסְּלִיחוֹת וְהָרַחֲמִים. 

 יָדַעְנוּ אדוני כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶךָ, תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ וְתִזְכֶּה בְּשָׁפְטֶךָ, וְאֵין לְהַרְהֵר אַחַר מִדַּת שָׁפְטֶךָ, צַדִּיק אַתָּה יְהֹוָה, וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ.  דַּיָּן הָאֱמֶת, שֹׁפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת, בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת, כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו צֶדֶק וֶאֱמֶת. 

נֶפֶשׁ כָּל חַי בְּיָדֶךָ, צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ וְיָדֶךָ, רַחֵם עַל פְּלֵיטַת צֹאן יָדֶיךָ, ותֹאמַר לַמַּלְאָךָ הֶרֶף יָדֶךָ.

גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְנֵי אָדָם,. לְהַגִּיד כִּי יָשָר אֲדֹנָי, צוּרִי וְלּא עַוְלָתָה בּוֹ. אֲדֹנָי נָתַן, וַאֲדֹנָי לָקָח, יְהִי שֵם אֲדֹנָי מְבוֹרָךְ. וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ, וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ

 

קדיש יתום

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. (הקהל עונה: אמן)

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵה, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.(הקהל עונה: אמן.) 

בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.

 (הקהל עונה :אמן יהא שמיה רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיא)

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. 

יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא.

 (הקהל עונה: אמן)

לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן (הקהל עונה: אמן)

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְחַיִּים  טובים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. (הקהל עונה : אמן)

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.  (הקהל עונה: אמן)

 

קדיש יתום - תרגום

יתגדל ויתקדש שמו הגדול. בעולם שברא כרצונו.

וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו. 

בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, ואמרו אמן. 

יהי שמו הגדול מבורך, לעולם ולעולמי עולמים. 

יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא. 

למעלה מכל הברכות והשירות, התשבחות והנחמות, הנאמרות בעולם, ואמרו אמן. 

יהי שלום רב מן השמים וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן. 

עשה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן. 

"אל מלא רחמים"

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמַת _______ בן _______ ו ___________ שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמו.ֹ בָּעָבוּר שְאַנוּ מִתְפָּלֵלִים לְעִילוּי נִשְמַתוֹ, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתו. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתו,ֹ יְהֹוָה הוּא נַחֲלָתוֹ וְיָנוּחַ בְּשָּׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ וְיַעֲמוֹד לְגוֹרַלוֹ לְקֶץ הַיָמִין וְתַעֲמוֹד לָנוּ וּלְכָל יִשְרַאֶל זְכוּתוֹ וְנֹאמַר אָמֵן.

 לקט פסוקים מהתנ"ך הנאמרים לאחר הקבורה.

,בִּלַע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדוֹנַי  אֱלוֹהִים , דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ, כִּי  אֲדוֹנַי דִּבֵּר"  (ישעיהו כה,ז-ח).

"יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שוֹכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַפִּיל" (ישעיהו כו ,יט)

"וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִיב אַפּוֹ, וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ" (תהילים עח, לח)

 

תהילים פרק קיט

א  אַשְׁרֵי תְמִימֵי-דָרֶךְ--    הַהֹלְכִים, בְּתוֹרַת יְהוָה.

ב  אַשְׁרֵי, נֹצְרֵי עֵדֹתָיו;    בְּכָל-לֵב יִדְרְשׁוּהוּ.

ג  אַף, לֹא-פָעֲלוּ עַוְלָה;    בִּדְרָכָיו הָלָכוּ.

ד  אַתָּה, צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ--    לִשְׁמֹר מְאֹד.

ה  אַחֲלַי, יִכֹּנוּ דְרָכָי--    לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ.

ו  אָז לֹא-אֵבוֹשׁ--    בְּהַבִּיטִי, אֶל-כָּל-מִצְו‍ֹתֶיךָ.

ז  אוֹדְךָ, בְּיֹשֶׁר לֵבָב--    בְּלָמְדִי, מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.

ח  אֶת-חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר;    אַל-תַּעַזְבֵנִי עַד-מְאֹד.

ט  בַּמֶּה יְזַכֶּה-נַּעַר, אֶת-אָרְחוֹ--    לִשְׁמֹר, כִּדְבָרֶךָ.

י  בְּכָל-לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ;    אַל-תַּשְׁגֵּנִי, מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ.

יא  בְּלִבִּי, צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ--    לְמַעַן, לֹא אֶחֱטָא-לָךְ.

יב  בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה--    לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ.

יג  בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי--    כֹּל, מִשְׁפְּטֵי-פִיךָ.

יד  בְּדֶרֶךְ עֵדְו‍ֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי--    כְּעַל כָּל-הוֹן.

טו  בְּפִקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה;    וְאַבִּיטָה, אֹרְחֹתֶיךָ.

טז  בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע;    לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ.

יז  גְּמֹל עַל-עַבְדְּךָ אֶחְיֶה;    וְאֶשְׁמְרָה דְבָרֶךָ.

יח  גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה--    נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ.

יט  גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ;    אַל-תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי, מִצְו‍ֹתֶיךָ.

כ  גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה--    אֶל-מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל-עֵת.

כא  גָּעַרְתָּ, זֵדִים אֲרוּרִים--    הַשֹּׁגִים, מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ.

כב  גַּל מֵעָלַי, חֶרְפָּה וָבוּז:    כִּי עֵדֹתֶיךָ נָצָרְתִּי.

כג  גַּם יָשְׁבוּ שָׂרִים, בִּי נִדְבָּרוּ--    עַבְדְּךָ, יָשִׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ.

כד  גַּם-עֵדֹתֶיךָ, שַׁעֲשֻׁעָי--    אַנְשֵׁי עֲצָתִי.

כה  דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי;    חַיֵּנִי, כִּדְבָרֶךָ.

כו  דְּרָכַי סִפַּרְתִּי, וַתַּעֲנֵנִי;    לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ.

כז  דֶּרֶךְ-פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי;    וְאָשִׂיחָה, בְּנִפְלְאוֹתֶיךָ.

כח  דָּלְפָה נַפְשִׁי, מִתּוּגָה;    קַיְּמֵנִי, כִּדְבָרֶךָ.

כט  דֶּרֶךְ-שֶׁקֶר, הָסֵר מִמֶּנִּי;    וְתוֹרָתְךָ חָנֵּנִי.

ל  דֶּרֶךְ-אֱמוּנָה בָחָרְתִּי;    מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי.

לא  דָּבַקְתִּי בְעֵדְו‍ֹתֶיךָ;    יְהוָה, אַל-תְּבִישֵׁנִי.

לב  דֶּרֶךְ-מִצְו‍ֹתֶיךָ אָרוּץ:    כִּי תַרְחִיב לִבִּי.

לג  הוֹרֵנִי יְהוָה, דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ;    וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב.

לד  הֲבִינֵנִי, וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ;    וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְכָל-לֵב.

לה  הַדְרִיכֵנִי, בִּנְתִיב מִצְו‍ֹתֶיךָ:    כִּי-בוֹ חָפָצְתִּי.

לו  הַט-לִבִּי, אֶל-עֵדְו‍ֹתֶיךָ;    וְאַל אֶל-בָּצַע.

לז  הַעֲבֵר עֵינַי, מֵרְאוֹת שָׁוְא;    בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי.

לח  הָקֵם לְעַבְדְּךָ, אִמְרָתֶךָ--    אֲשֶׁר, לְיִרְאָתֶךָ.

לט  הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי, אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי:    כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים.

מ  הִנֵּה, תָּאַבְתִּי לְפִקֻּדֶיךָ;    בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי.

מא  וִיבֹאֻנִי חֲסָדֶךָ יְהוָה;    תְּשׁוּעָתְךָ, כְּאִמְרָתֶךָ.

מב  וְאֶעֱנֶה חֹרְפִי דָבָר:    כִּי-בָטַחְתִּי, בִּדְבָרֶךָ.

מג  וְאַל-תַּצֵּל מִפִּי דְבַר-אֱמֶת עַד-מְאֹד:    כִּי לְמִשְׁפָּטֶךָ, יִחָלְתִּי.

מד  וְאֶשְׁמְרָה תוֹרָתְךָ תָמִיד--    לְעוֹלָם וָעֶד.

מה  וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה:    כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי.

מו  וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ, נֶגֶד מְלָכִים;    וְלֹא אֵבוֹשׁ.

מז  וְאֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּמִצְו‍ֹתֶיךָ,    אֲשֶׁר אָהָבְתִּי.

מח  וְאֶשָּׂא-כַפַּי--אֶל-מִצְו‍ֹתֶיךָ, אֲשֶׁר אָהָבְתִּי;    וְאָשִׂיחָה בְחֻקֶּיךָ.

מט  זְכֹר-דָּבָר, לְעַבְדֶּךָ--    עַל, אֲשֶׁר יִחַלְתָּנִי.

נ  זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי:    כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי.

נא  זֵדִים, הֱלִיצֻנִי עַד-מְאֹד;    מִתּוֹרָתְךָ, לֹא נָטִיתִי.

נב  זָכַרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ מֵעוֹלָם יְהוָה;    וָאֶתְנֶחָם.

נג  זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי, מֵרְשָׁעִים--    עֹזְבֵי, תּוֹרָתֶךָ.

נד  זְמִרוֹת, הָיוּ-לִי חֻקֶּיךָ--    בְּבֵית מְגוּרָי.

נה  זָכַרְתִּי בַלַּיְלָה שִׁמְךָ יְהוָה;    וָאֶשְׁמְרָה, תּוֹרָתֶךָ.

נו  זֹאת הָיְתָה-לִּי:    כִּי פִקֻּדֶיךָ נָצָרְתִּי.

נז  חֶלְקִי יְהוָה אָמַרְתִּי--    לִשְׁמֹר דְּבָרֶיךָ.

נח  חִלִּיתִי פָנֶיךָ בְכָל-לֵב;    חָנֵּנִי, כְּאִמְרָתֶךָ.

נט  חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי;    וָאָשִׁיבָה רַגְלַי, אֶל-עֵדֹתֶיךָ.

ס  חַשְׁתִּי, וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי--    לִשְׁמֹר, מִצְו‍ֹתֶיךָ.

סא  חֶבְלֵי רְשָׁעִים עִוְּדֻנִי;    תּוֹרָתְךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי.

סב  חֲצוֹת-לַיְלָה--אָקוּם, לְהוֹדוֹת לָךְ:    עַל, מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.

סג  חָבֵר אָנִי, לְכָל-אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ;    וּלְשֹׁמְרֵי, פִּקּוּדֶיךָ.

סד  חַסְדְּךָ יְהוָה, מָלְאָה הָאָרֶץ;    חֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי.

סה  טוֹב, עָשִׂיתָ עִם-עַבְדְּךָ--    יְהוָה, כִּדְבָרֶךָ.

סו  טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי:    כִּי בְמִצְו‍ֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי.

סז  טֶרֶם אֶעֱנֶה, אֲנִי שֹׁגֵג;    וְעַתָּה, אִמְרָתְךָ שָׁמָרְתִּי.

סח  טוֹב-אַתָּה וּמֵטִיב;    לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ.

סט  טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים;    אֲנִי, בְּכָל-לֵב אֶצֹּר פִּקּוּדֶיךָ.

ע  טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם;    אֲנִי, תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי.

עא  טוֹב-לִי כִי-עֻנֵּיתִי--    לְמַעַן, אֶלְמַד חֻקֶּיךָ.

עב  טוֹב-לִי תוֹרַת-פִּיךָ--    מֵאַלְפֵי, זָהָב וָכָסֶף.

עג  יָדֶיךָ עָשׂוּנִי, וַיְכוֹנְנוּנִי;    הֲבִינֵנִי, וְאֶלְמְדָה מִצְו‍ֹתֶיךָ.

עד  יְרֵאֶיךָ, יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ:    כִּי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי.

עה  יָדַעְתִּי יְהוָה, כִּי-צֶדֶק מִשְׁפָּטֶיךָ;    וֶאֱמוּנָה, עִנִּיתָנִי.

עו  יְהִי-נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵנִי--    כְּאִמְרָתְךָ לְעַבְדֶּךָ.

עז  יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה:    כִּי-תוֹרָתְךָ, שַׁעֲשֻׁעָי.

עח  יֵבֹשׁוּ זֵדִים, כִּי-שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי;    אֲנִי, אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ.

עט  יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ;    וידעו (וְיֹדְעֵי), עֵדֹתֶיךָ.

פ  יְהִי-לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ--    לְמַעַן, לֹא אֵבוֹשׁ.

פא  כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי;    לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי.

פב  כָּלוּ עֵינַי, לְאִמְרָתֶךָ--    לֵאמֹר, מָתַי תְּנַחֲמֵנִי.

פג  כִּי-הָיִיתִי, כְּנֹאד בְּקִיטוֹר--    חֻקֶּיךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי.

פד  כַּמָּה יְמֵי-עַבְדֶּךָ;    מָתַי תַּעֲשֶׂה בְרֹדְפַי מִשְׁפָּט.

פה  כָּרוּ-לִי זֵדִים שִׁיחוֹת--    אֲשֶׁר, לֹא כְתוֹרָתֶךָ.

פו  כָּל-מִצְו‍ֹתֶיךָ אֱמוּנָה;    שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי.

פז  כִּמְעַט, כִּלּוּנִי בָאָרֶץ;    וַאֲנִי, לֹא-עָזַבְתִּי פִקֻּדֶיךָ.

פח  כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי;    וְאֶשְׁמְרָה, עֵדוּת פִּיךָ.

פט  לְעוֹלָם יְהוָה--    דְּבָרְךָ, נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.

צ  לְדֹר וָדֹר, אֱמוּנָתֶךָ;    כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ, וַתַּעֲמֹד.

צא  לְמִשְׁפָּטֶיךָ, עָמְדוּ הַיּוֹם:    כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ.

צב  לוּלֵי תוֹרָתְךָ, שַׁעֲשֻׁעָי--    אָז, אָבַדְתִּי בְעָנְיִי.

צג  לְעוֹלָם, לֹא-אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ:    כִּי בָם, חִיִּיתָנִי.

צד  לְךָ-אֲנִי, הוֹשִׁיעֵנִי:    כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי.

צה  לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי;    עֵדֹתֶיךָ, אֶתְבּוֹנָן.

צו  לְכָל-תִּכְלָה, רָאִיתִי קֵץ;    רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד.

צז  מָה-אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ:    כָּל-הַיּוֹם, הִיא שִׂיחָתִי.

צח  מֵאֹיְבַי, תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ:    כִּי לְעוֹלָם הִיא-לִי.

צט  מִכָּל-מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי:    כִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ, שִׂיחָה לִי.

ק  מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן:    כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי.

קא  מִכָּל-אֹרַח רָע, כָּלִאתִי רַגְלָי--    לְמַעַן, אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ.

קב  מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא-סָרְתִּי:    כִּי-אַתָּה, הוֹרֵתָנִי.

קג  מַה-נִּמְלְצוּ לְחִכִּי, אִמְרָתֶךָ--    מִדְּבַשׁ לְפִי.

קד  מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן;    עַל כֵּן, שָׂנֵאתִי כָּל-אֹרַח שָׁקֶר.

קה  נֵר-לְרַגְלִי דְבָרֶךָ;    וְאוֹר, לִנְתִיבָתִי.

קו  נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה--    לִשְׁמֹר, מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.

קז  נַעֲנֵיתִי עַד-מְאֹד;    יְהוָה, חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ.

קח  נִדְבוֹת פִּי, רְצֵה-נָא יְהוָה;    וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי.

קט  נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד;    וְתוֹרָתְךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי.

קי  נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי;    וּמִפִּקּוּדֶיךָ, לֹא תָעִיתִי.

קיא  נָחַלְתִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ לְעוֹלָם:    כִּי-שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה.

קיב  נָטִיתִי לִבִּי, לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ--    לְעוֹלָם עֵקֶב.

קיג  סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי;    וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי.

קיד  סִתְרִי וּמָגִנִּי אָתָּה;    לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי.

קטו  סוּרוּ-מִמֶּנִּי מְרֵעִים;    וְאֶצְּרָה, מִצְו‍ֹת אֱלֹהָי.

קטז  סָמְכֵנִי כְאִמְרָתְךָ וְאֶחְיֶה;    וְאַל-תְּבִישֵׁנִי, מִשִּׂבְרִי.

קיז  סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה;    וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד.

קיח  סָלִיתָ, כָּל-שׁוֹגִים מֵחֻקֶּיךָ:    כִּי-שֶׁקֶר, תַּרְמִיתָם.

קיט  סִגִים--הִשְׁבַּתָּ כָל-רִשְׁעֵי-אָרֶץ;    לָכֵן, אָהַבְתִּי עֵדֹתֶיךָ.

קכ  סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי;    וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי.

קכא  עָשִׂיתִי, מִשְׁפָּט וָצֶדֶק;    בַּל-תַּנִּיחֵנִי, לְעֹשְׁקָי.

קכב  עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב;    אַל-יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים.

קכג  עֵינַי, כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ;    וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ.

קכד  עֲשֵׂה עִם-עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ;    וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי.

קכה  עַבְדְּךָ-אָנִי הֲבִינֵנִי;    וְאֵדְעָה, עֵדֹתֶיךָ.

קכו  עֵת, לַעֲשׂוֹת לַיהוָה--    הֵפֵרוּ, תּוֹרָתֶךָ.

קכז  עַל-כֵּן, אָהַבְתִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ--    מִזָּהָב וּמִפָּז.

קכח  עַל-כֵּן, כָּל-פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי;    כָּל-אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי.

קכט  פְּלָאוֹת עֵדְו‍ֹתֶיךָ;    עַל-כֵּן, נְצָרָתַם נַפְשִׁי.

קל  פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר;    מֵבִין פְּתָיִים.

קלא  פִּי-פָעַרְתִּי, וָאֶשְׁאָפָה:    כִּי לְמִצְו‍ֹתֶיךָ יָאָבְתִּי.

קלב  פְּנֵה-אֵלַי וְחָנֵּנִי--    כְּמִשְׁפָּט, לְאֹהֲבֵי שְׁמֶךָ.

קלג  פְּעָמַי, הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ;    וְאַל-תַּשְׁלֶט-בִּי כָל-אָוֶן.

קלד  פְּדֵנִי, מֵעֹשֶׁק אָדָם;    וְאֶשְׁמְרָה, פִּקּוּדֶיךָ.

קלה  פָּנֶיךָ, הָאֵר בְּעַבְדֶּךָ;    וְלַמְּדֵנִי, אֶת-חֻקֶּיךָ.

קלו  פַּלְגֵי-מַיִם, יָרְדוּ עֵינָי--    עַל, לֹא-שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ.

קלז  צַדִּיק אַתָּה יְהוָה;    וְיָשָׁר, מִשְׁפָּטֶיךָ.

קלח  צִוִּיתָ, צֶדֶק עֵדֹתֶיךָ;    וֶאֱמוּנָה מְאֹד.

קלט  צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי:    כִּי-שָׁכְחוּ דְבָרֶיךָ צָרָי.

קמ  צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד;    וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ.

קמא  צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה;    פִּקֻּדֶיךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי.

קמב  צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם;    וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת.

קמג  צַר-וּמָצוֹק מְצָאוּנִי;    מִצְו‍ֹתֶיךָ, שַׁעֲשֻׁעָי.

קמד  צֶדֶק עֵדְו‍ֹתֶיךָ לְעוֹלָם;    הֲבִינֵנִי וְאֶחְיֶה.

קמה  קָרָאתִי בְכָל-לֵב, עֲנֵנִי יְהוָה;    חֻקֶּיךָ אֶצֹּרָה.

קמו  קְרָאתִיךָ הוֹשִׁיעֵנִי;    וְאֶשְׁמְרָה, עֵדֹתֶיךָ.

קמז  קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף, וָאֲשַׁוֵּעָה;    לדבריך (לִדְבָרְךָ) יִחָלְתִּי.

קמח  קִדְּמוּ עֵינַי, אַשְׁמֻרוֹת--    לָשִׂיחַ, בְּאִמְרָתֶךָ.

קמט  קוֹלִי, שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ;    יְהוָה, כְּמִשְׁפָּטֶךָ חַיֵּנִי.

קנ  קָרְבוּ, רֹדְפֵי זִמָּה;    מִתּוֹרָתְךָ רָחָקוּ.

קנא  קָרוֹב אַתָּה יְהוָה;    וְכָל-מִצְו‍ֹתֶיךָ אֱמֶת.

קנב  קֶדֶם יָדַעְתִּי, מֵעֵדֹתֶיךָ:    כִּי לְעוֹלָם יְסַדְתָּם.

קנג  רְאֵה-עָנְיִי וְחַלְּצֵנִי:    כִּי-תוֹרָתְךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי.

קנד  רִיבָה רִיבִי, וּגְאָלֵנִי;    לְאִמְרָתְךָ חַיֵּנִי.

קנה  רָחוֹק מֵרְשָׁעִים יְשׁוּעָה:    כִּי חֻקֶּיךָ, לֹא דָרָשׁוּ.

קנו  רַחֲמֶיךָ רַבִּים יְהוָה;    כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי.

קנז  רַבִּים, רֹדְפַי וְצָרָי;    מֵעֵדְו‍ֹתֶיךָ, לֹא נָטִיתִי.

קנח  רָאִיתִי בֹגְדִים, וָאֶתְקוֹטָטָה--    אֲשֶׁר אִמְרָתְךָ, לֹא שָׁמָרוּ.

קנט  רְאֵה, כִּי-פִקּוּדֶיךָ אָהָבְתִּי;    יְהוָה, כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי.

קס  רֹאשׁ-דְּבָרְךָ אֱמֶת;    וּלְעוֹלָם, כָּל-מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ.

קסא  שָׂרִים, רְדָפוּנִי חִנָּם;    ומדבריך (וּמִדְּבָרְךָ), פָּחַד לִבִּי.

קסב  שָׂשׂ אָנֹכִי, עַל-אִמְרָתֶךָ--    כְּמוֹצֵא, שָׁלָל רָב.

קסג  שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי, וַאֲתַעֵבָה;    תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי.

קסד  שֶׁבַע בַּיּוֹם, הִלַּלְתִּיךָ--    עַל, מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.

קסה  שָׁלוֹם רָב, לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ;    וְאֵין-לָמוֹ מִכְשׁוֹל.

קסו  שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְהוָה;    וּמִצְו‍ֹתֶיךָ עָשִׂיתִי.

קסז  שָׁמְרָה נַפְשִׁי, עֵדֹתֶיךָ;    וָאֹהֲבֵם מְאֹד.

קסח  שָׁמַרְתִּי פִקּוּדֶיךָ, וְעֵדֹתֶיךָ:    כִּי כָל-דְּרָכַי נֶגְדֶּךָ.

קסט  תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ יְהוָה;    כִּדְבָרְךָ הֲבִינֵנִי.

קע  תָּבוֹא תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ;    כְּאִמְרָתְךָ, הַצִּילֵנִי.

קעא  תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה:    כִּי תְלַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ.

קעב  תַּעַן לְשׁוֹנִי, אִמְרָתֶךָ:    כִּי כָל-מִצְו‍ֹתֶיךָ צֶּדֶק.

קעג  תְּהִי-יָדְךָ לְעָזְרֵנִי:    כִּי פִקּוּדֶיךָ בָחָרְתִּי.

קעד  תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְהוָה;    וְתוֹרָתְךָ, שַׁעֲשֻׁעָי.

קעה  תְּחִי-נַפְשִׁי, וּתְהַלְלֶךָּ;    וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעְזְרֻנִי.

קעו  תָּעִיתִי--    כְּשֶׂה אֹבֵד, בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ:

כִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ,    לֹא שָׁכָחְתִּי.

לכבוד הרב עוזיאל אליהו  שלום.

 הנני פונה אליך בשאלה בנושא שמטריד אותי מאוד ואפילו מטריד את מנוחתי בלילות.

השתתפתי באחת הלוויות שנערכו בבית העלמין של המועצה ולהפתעתי  ראיתי שקוברים  בארון. דבר זה זיעזע אותי עד עמקי נפשי. היתכן???  כתושב בישוב מורשת יצא לי לצערי להיות נוכח בלא מעט לוויות אשר נערכו בקריות ,בחיפה ובמקומות שונים בארץ .ועדיין לא ראיתי כדבר הזה?  אני מבקש לשאול  האם הדבר הזה מותר ?

בכבוד רב,

י'  

מורשת.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

שלום לשואל.ובא לציון גואל.ושמחה לעם ישראל בבניין אריאל.בקיבוץ נדחי ישראל .מביאים תודה בבית האל. – אמן  

 ראשית ברצוני להרגיע אותך בדברי קודשו של הקשו"ע . ובטוחני שאחר שתקרא אותם ירווח לך מעט ללילה זה ותוכל ללכת לישון – בטוב תלין וברחמים תקיץ . ולאחר דבריו אסביר מעט את הדברים. וכך כותב  הקשו"ע (גנצפריד) סימן קצט סעיף א' שהוא בעצם קיצור לספר  "חיי אדם"  ולא קיצור של השו"ע .אך התקבל להלכה ולמעשה בקהילות רבות בישראל :

 "קבורה האמורה בתורה, הוא שיתן את המת בקרקע ממש, ובהרבה מקומות נוהגין להניח את המת בארון העשוי מנסרים וכך קוברין אותו, דאי אפשר שלא יהיו נקבים בארון זה וסגי בהכי. ויש מקומות שקוברין בלא ארון אלא מניחין אותו על הקרקע ממש בלא דף תחתיו אלא מן הצדדים נותנים שני דפים, ועל אלו נותנים עוד דף אחד, כדי שלא תפול העפר על גוף המת שזהו בזיון לו, ויש מקומות עוד שקוברין שאר מתים כך בלא ארון ורק לכהנים ובכורים שהם חשובים עושים ארון. כשעושין ארון יש ליזהר בשיורי הנסרים, שלא לעשות מהם איזה תשמיש, ויש להסיק בהם תחת הכלי שמחממים את המים לטהרה. טובי לבב שהאכילו עניים על שלחנם, יש לעשות להם ארון מן השלחן כמו שנאמר והלך לפניך צדקך. "

האם יש מצווה לקבור?

נאמר בתלמוד הבבלי בסנהדרין דף מו : "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: רמז לקבורה מן התורה מניין - תלמוד לומר כי קבור תקברנו מכאן רמז לקבורה מן התורה." הקבורה היא מצוות עשה מהתורה וכך נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות אבל פרק יב) ובשו"ע יו"ד סימן שס"ב.

 למה צריך לקבור באדמה ?

משום שנאמר בספר בראשית פרק ג " עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב " ונאמר במדרש שאמר הקב"ה לאדם "קומץ עפר של אדמה שנבראת ממנו לא גזול בידך, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, א"ר שמעון בן יוחאי מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה כי עפר אתה ואל עפר תלך לא נאמר, אלא תשוב." והאמונה בתחיית המתים היא אחד מיסודות היהדות אם כן נמצא שמצוות הקבורה חייבת להיות באדמה והיא גם ההכנה לתחיית המתים.

 האם מברכים על מצווה זו?

 אכן היה ראוי לברך .

אולם מכיוון שהקבורה היא רק התחלת המצווה והיא לא נגמרת אלא רק לאחר זמן לא ידוע ומשתנה שבו הבשר נאכל  והעצמות נרקבים לכן אי אפשר לברך .(בספירת העומר למשל יש נקודת התחלה ויש נקודת  סוף ולכן אנו מברכים).

מצוות הקבורה מתחילה מרגע ההטמנה באדמה אך לא מסתיימת בכסוי הקבר וגם לא בהקמת המצבה. וחיוב הקבורה היא תמידי (ולכן אם רוצים לסלול כביש או לבנות בתים ומוצאים שם  עצמות הם עדיין חייבים  בקבורה ובתשובת התשב"ץ חלק ב סימן קי"א כתב על אישה שחטטו את קברה שבעלה חייב  שוב לקוברה אפילו 100 פעמים .)

מה ההגדרה המדוייקת של קבורה ?

הגדרת קבורה היא "גניזה בקרקע". הרמב"ן כתב " העושה ארון למת ומניחו בבית הקברות- אינה קבורה " והטעם הוא מפני שהוא נמצא על גבי הקרקע ולא טמון בתוכה.

ראה נא את דברי רבותינו לגבי קבורת אהרון במדרש תנחומא ובילקוט שמעוני :

"אמר לו משה, אהרן אחי הגיע זמנך ליפטר מן העולם, כשמוע כך הניח ידיו על ראשו, והיה צועק ובוכה והיה קורא מקרא זה, לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (תהלים סו ה), וכיון שרצו ליכנס במערה, אמר לו משה אהרן אחי... לבוש אתה בגדי אלעזר, ואלעזר ילבש בגדיך, ונכנס אני ואתה במערה, וכן עשה, כיון שנכנסו, ראו נר דלוק ומטה מוצעת, אמר לו משה, אהרן אחי עלה בזו המטה, ועלה, אמר לו פשוט ידיך, ופשט, קפוץ עיניך, וקפץ, סתום פיך, וכן עשה, ובאותה שעה יצאה נשמתו, כיון שראה משה כך, חמד מיתתו, אמר לו הקב"ה חייך כמות זה, כן מות זה, כך תהיה מיתתך, שנאמר כאשר מת אהרן אחיך בהור ההר ויאסף אל עמיו ..."

 "...א"ל הקב"ה צא מכאן כיון שיצאו נסתמה המערה ויורדין משה ואלעזר, וכל ישראל מביטין בהן שעלו שלשה ולא ירדו כי אם שנים, נחלקו לשלש כתות, אחת אומרת הרגו משה שהיה מתקנא בו, ואחת אומרת אלעזר הרגו שהיה מבקש לירש את הכהונה גדולה, ואחת אומרת דרך שמים מת, מה עשה הקב"ה רמז למלאכים ופתחו את המערה והוציאו ארונו של אהרן והיתה פורחת בשמים והמלאכים מקלסין לפניו וכל ישראל רואין אותו שנאמר ויראו כל העדה כי גוע אהרן, ומה היו מקלסין יבא שלום ינוחו על משכבותם:"

נמצא שהגניזה במערה וסתימת המערה היא היא הקבורה וכך עולה גם  מדברי התלמוד במסכת ב"ב דף נח על כניסתו של רבי בנאה למערת המכפלה

האם האדם  נקבר עירום?

לא.

בכל מצב ובכל מקרה עוטפים את האדם בתכריכים (סדין או בד פשתן וכיוצ"ב).

וזה לא נחשב כהפסק בין האדם לאדמה .

מה המקור לקבורה בארון?

בתלמוד הירושלמי במסכת כתובות מובאת צוואתו של רבי יהודה הנשיא וכך כתוב שם :

 " אל תספידוני בעיירות מפני המחלוקת ומי שניטפל בי בחיי יטפל בי במותי ...אל תרבו עלי תכריכין ותהא ארוני נקובה לארץ "  והסביר הרמב"ן בספרו תורת האדם  "בצוואתו דרבי, אל תרבו עלי מאד תכריכין ותהא ארוני נקובה לארץ, פי' שיטלו הדף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ שקבורת קרקע מצוה, ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל אלא אפילו בחוצה לארץ דכתיב ואל עפר תשוב. "

וכך כתב גם רבינו ירוחם  בספרו תולדות אדם וחוה :

"אותם שנוהגין לצוות להסיר הקרש של קרקע הארון שישכבו על העפר וגם רגילין לצוות שלא לעשות להם תכריכין נכבדים יותר מן הראוי אלא מבגד בינוני בטוב הם עושין כן מצינו בירושלמי לר' בצואתו שצוה אל תרבו עלי מאד תכריכין ותהא ארוני נקובה לארץ ר"ל שיטלו הקרש התחתון מן הארון וישכיבוהו על העפר שקבורת הקרקע מצוה ואפי' חוצה לארץ שנ' ואל עפר תשוב ".

אולם ב "אורחות חיים" הלכות אבל סימן לא'  כתב שאם עושים נקב מלמטה זה פוטר מליטול את הקרש שמלמטה  וזה לשונו : "ר' הוה מצוה לתלמידיו ותהא ארוני נקובה לארץ משמע שיעשה נקב לארון מלמטה ושוב אין צריך להסיר הקרש."  וכך כתב גם הכלבו סימן קיד

"במסכת שבועות רבי היה מצוה לתלמידיו ותהא ארוני נקובה לארץ שיעשה נקב בארון מלמטה ושוב אינו צריך להסיר הקרש ושמעתי טעם הדבר כי עפר אתה ואל עפר תשוב "

 וכך פסק מרן בשו"ע יו"ד סימן שס"ב סעיף א

"הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע, עובר משום מלין את המת. ואם נתנו בארון וקברו בקרקע, אינו עובר עליו, ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש, אפילו בחו"ל."  והש"ך בס"ק א' כתב  שאם קוברים בארון ויש בו נקבים זה נקרא בקרקע ממש.

 וכך נראה לי שהוא ההסבר בדברי הרמב"ם  שכתב בפרק ד' מהלכות אבל הלכה ד' :

"וחופרין בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים עליו, ויש להן לקבור בארון של עץ, והמלוין אותו אומרין לו לך בשלום שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם,..".

 ופשוט הוא שהארון מחורר מן הצדדין או מלמטה. ואולי יש לומר שכתב דווקא ארון של עץ מטעם "כי האדם עץ השדה" .והרדב"ז כתב על דברי הרמב"ם " ויש להם לקבור בארון של עץ דס"א בעינן בעפר ממש קמ"ל הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר."

האדמה האדם והעץ הכל אחד .

למה קוברים במשגב בארון?

כמה סיבות יש בדבר  ואמנה לך אותם :

1)      על  פי דברי הקצוש"ע הנ"ל צורת הקבורה הזו מבטאת חשיבות .לו יכולנו להגיע לדרגת "טובי לבב" המוזכרים   

      בדבריו  -אשרינו. 

2)      זכינו לחזור לנחלת אבותינו כאן בגליל וליישב חבל ארץ שלא היה מיושב ביהודים מזה כ2000 שנה !

אך דא עקא  כשהוקמה המועצה האיזורית משגב לא היה  "מנהג המקום"  וזכינו אנו לייסד כאן את "מנהג המקום" שלנו .ובעזר השם התחלנו להנהיג מנהגים למקום  והם נקראים "מנהג המקום".(ומה שראית במקומות אחרים שלא קוברים בארון זה גם מפני שכך היה מנהגם מקדמא דנא ואי אפשר לשנות וגם מפני שאין להם  שטח רחב שאפשר "לבזבזו" וגם מפני שהעץ היה יקר ומעוד סיבות ).

למנהג מקומנו יש תוקף לתחום ישובי המוא"ז משגב בלבד  וכל מקום ומקום יש לו את מנהגיו ולא הרי מנהגי ירושלים כמנהגי פתח תקווה ותל אביב וחיפה וכן כל עיר ועיר יש לה את מנהגי מקומה .ויהי רצון שיתקיים בנו דברי צפניה הנביא  "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד:"  

 3)  כבוד החיים – כיוון שתושבי המועצה הם צעירים יחסית הרי שרוב ככל הפטירות הם שלא כדרך הטבע ואז ילדים   

      קטנים צריכים להשתתף בלוויה.  על מנת לחסוך לילדים אלו מראות קשים וזיכרון אחרון קשה הנהגנו את זה  

      כמנהג  המקום. וכלל פשוט נאמר בתלמוד במסכת סנהדרין דף מז.   "כל   העושה  לכבודו  של  חי - אין  בו 

      בזיון  למת"

 4)  כבוד המתים – פעם אחת קרה מקרה שחלק מהגוף התגלה תוך כדי קבורה  ובדבר כזה פעם אחת זה יותר  

      מידי...ולכן הנהגנו את זה כמנהג המקום.ואמרו חכמים   "גדול  כבוד  הבריות  שדוחה לא תעשה שבתורה" 

 

 5)  בקשת המשפחה וכיבוד צוואות –  אנו נוקטים בגישה המקילה על הציבור ובכך גורמים לשמירת האיזונים הנכונים .  

      יצירת אווירה אוהדת לתורת ישראל היא זו שיכולה לגרום לקידוש שם שמיים ברבים.

         ויש לך לדעת אחי,  שיש בזה אריכות דברים ומה שהלב חושק הזמן עושק. 

                         סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:

בברכה,

עוזיאל אליהו ,

רב המוא"ז משגב.

שאלה : למה בעצם אין חלקת שומרי שבת בבית העלמין במשגב ?
תשובה : בשו"ע שהא ספר הפסיקה בכל הנושאים אין סעיף הלכתי ואפילו לא מן המנהג שיש להקים בית עלמין לשומרי שבת. 
אין הלכה כזו !
בדיוק כפי שאין הלכה כזו בשו"ע המסמנת את צד ימין באוטובוס עירוני לגברים ואת צד שמאל שבאוטובוס לנשים למרות המודעות והפאשקוולים בחוצות ירושלים ובערי יהודה.
 אין הלכה בשו"ע המחלקת את בתי העלמין לשומרי שבת ושאינם שומרי שבת כאילו זהו הקרטריון לקבורה! אין הלכה בשו"ע המחלקת את בתי העלמין לשומרי שמיטה או אוכלי היתר מכירה ,מעלימי מס הכנסה ,מדברי לשון הרע ,שומרי משקל , שומרי צום גדליה, או מתעני תענית י"ז בתמוז, שומרי מצוות כיבוד אב ואם שומרי איסור לא תנוב או שומרי נגיעה (איסור נגיעה לשיטת הרמב"ם הוא דאורייתא) נטיות פוליטיות או דעות ואמונות
 ההלכה המרכזית שנאמרה בעניין זה היא : ש"אין קוברים צדיק אצל רשע" והניסיון להגדיר את הציבור החילוני כרשעים ואת הציבור הדתי כצדיקים ואז להקים  2 בתי עלמין נפרדים לדתיים ולחילוניים הוא ניסיון שאין לו מקור הלכתי .
 ראה נא מה שכתב בעניין זה הרב הראשי לישראל והרשל"צ הרב בקשי דורון שליט"א בקובץ תחומין כרך יז  (בעיניין קבורת נוכרים) ואני מצטט "ידוע, שכיום כמעט ואין מקפידים לקבור רשע אצל צדיק. רק בחברות קדישא מועטות מקפידים להפריד בין שומרי מצוות לבין אלה שאינם שומרי מצוות. הטעם הוא, לפי שאין בידינו אמות מידה לידע מי צדיק ומי רשע  וכן, כל עוד אין הקפדה ודרישה מיוחדת מסתמא מוחלין. אין אפוא ביכולתנו לקבוע, להחליט ולהבדיל בין הצדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו רק בין נוכרי לישראל שההבדל הוא ברור והקדושה מובדלת מבטן נהגו להקפיד ולשמור על ההלכה "
 מדברי הרב בקשי דורון שליט"א עולה כי ההלכה היא שמרחיקים קבורת  יהודי מגוי  4 אמות (2 מטר) משום שאין קוברין צדיק אצל רשע ועל כך "נהגו להקפיד ולשמור על ההלכה" ואילו על הרחקת קבורה בין דתיים לחילוניים "רק בחברות קדישא מועטות מקפידים להפריד".
מיהו צדיק ?ומיהו רשע?
כיצד ניתן לקבוע מי צדיק ומי רשע? אין בידנו את היכולת לקבוע מי צדיק ומי רשע.
 מכירים אנו את שיטות השונות בהלכה כיצד להתייחס למי שאינו שומר תורה ומצות בימינו  בשו"ת בניין ציון סימן כג' הגדיר אותם כתינוקות שנשבו והרב קוק זצ"ל שכתב "הפושעים שמתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל וארץ ישראל, נפשם יותר מתוקנת מנפשם של שלומי אמוני ישראל שאין להם היתרון הזה, ולעומת זאת, שלומי אמוני ישראל הינם יותר מתוקנים ברוחם" ומכירים אנו את דברי הגמרא במסכת ברכות דף נ"ז על הפסוק בשיר השירים  כפלח הרימון רקתך –  "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון."
 על הפסוק "בנים אתם לד' אלהיכם" שמופיע בספר דברים י"ד אומר רבי יהודה: "בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויים בנים" אבל רבי מאיר אומר: "בין כך ובין כך קרויים בנים, שנאמר: בנים סכלים המה (ירמיה ד כב), ואומר בנים לא אמון בם (דברים לב כ), ואומר: זרע מרעים בנים משחיתים (ישעיה א ד), ואומר: והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי (הושע ב א)" (שם). הגמרא שם במסכת קידושין דף לו  מסבירה שלא רק בנים סכלים, כלומר בורים, תינוקות שנשבו נקראים בנים, אלא גם בנים אשר לא אמון בם, אפיקורסים, ואפילו בנים משחיתים שעובדים עבודה זרה. ושמא תאמר שהם בנים רשעים ?על כך משיבה הגמרא שהם נקראים "בני אל חי" .
רבי אברהם אזולאי שהיה תלמידו של רבי חיים ויטאל מצפת וסבא רבה של מרן החיד"א  כותב בספרו  "חסד לאברהם" את הדברים הבאים "כל הדר בארץ ישראל נקרא צדיק, הגם שהוא אינו כפי הנראה לעיניים, כי אם לא היה צדיק, היתה הארץ מקיאו, כמו שכתוב ותקיא הארץ את יושביה , וכיוון שהארץ אינה מקיאו, בהכרח הוא שנקרא צדיק ואף שהוא בחזקת רשע" (חסד לאברהם, מעין שלישי, עין הארץ, נהר יב).
 כותב הרב שלמה אבינר בשו"ת שאילת שלמה כדברים האלה "אין אפשרות לעשות חלוקה קווית: אלה חרדים ואלה חופשים, אלה דתיים ואלה חילוניים, אלה צדיקים ואלה רשעים - אלא יש לדון כל אדם לגופו של עניין. למשל, אם פלוני מקולקל בענייני כשרות, לא נאכל אצלו, אך אם הוא מתוקן בענייני כספים נעשה איתו עסקים. ויש אדם יותר מתוקן בכשרות, אך מקולקל בענייני כספים. שלישי מקולקל בשניהם ורביעי מתוקן בשניהם. כל חתך ציבורי הינו מלאכותי ובלתי צודק.
בימים קדומים לא השתמשו בביטויים דתי-חילוני, אלא צדיק-רשע. ה"רשע" הוא לא אדם שאינו מקיים מצוות במובנן ההלכתי. הוא אדם שהורשע בעניין מסוים, כל זמן שלא תיקן וחזר בתשובה. ה"צדיק" הוא אדם שהוצדק בעניין מסוים. אדם יכול להיות רשע בעניין אחד וצדיק בעניין שני. הרמב"ם כותב שכל אדם נידון על פי רובו: רובו מצוות - צדיק, רובו עברות - רשע (הלכות תשובה ג א). יתכן אדם המכונה דתי, אך רובו עברות, לכן ייקרא רשע. וייתכן אדם המכונה חילוני ורובו מצוות, על כן ייקרא צדיק. די בכל זה כדי לברר שהחלוקה בין דתיים לבין חילוניים אינה כל כך הלכתית, אלא בעיקרה חברתית. "
ושמואל הנביא בבואו למשוח מלך על עם ישראל הלך בתחילה על פי מראה עיניו ובחר באדם שהוא מאוס בעיני  אלוקים וכך נאמר בספר שמואל א' פרק ט"ז
(ו) וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד יְקֹוָק מְשִׁיחוֹ:
(ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיקֹוָק יִרְאֶה לַלֵּבָב:
שאלה : ובכל זאת... אין רשעים ?
 תשובה : אכן כן כשיגע לידי מקרה של רשע מפורסם או אז נדע כיצד לטפל בו שהרי יש לדון בו שמא הרהר תשובה לפני מותו? מכירים אנו שאפילו הרהור תשובה יכול  לגרום לאדם להיות 'רבי' כפי שמסופר בתלמוד הבבלי במסכת ע"ז דף י"ז  "אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה.....הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה:
 " ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת."
שאלה: ובכל זאת... הרי יש רשעים?
תשובה: קשה למצוא יהודים רשעים. מה לעשות!
ראה נא את דברי הנשר הגדול  הרמב"ם בהלכות אישות פרק ח' הלכה ה'
"על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו, על מנת שאני רשע אפילו צדיק גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר בע"ז בדעתו שעון ע"ז גדול הוא ומשהירהר לעבוד בלבו נעשה רשע שנאמר (דברים י"א) פן יפתה לבבכם, וכתוב (יחזקאל י"ד) למען תפוש את בית ישראל בלבם. "
 כלומר הרהור אמיתי בליבו של אדם יכול להפוך אותו מצדיק לרשע ומרשע לצדיק ומי אנו  שנוכל בעת פטירתו של אדם לקבוע ולהחליט מי הרהר תשובה בליבו לפני מותו ומי הרהר בליבו לעבוד עבודה זרה שאז הוא נעשה רשע 
 אצטט לך את דבריו של הרב יעקב רוז'ה יו"ר ח"ק ירקון ורב פוסק של המכון לרפואה משפטית באבו כביר .דבריו נאמרו בכנס רבנים וחברות קדישא שהתקיים לפני כחצי שנה בעיר לוד. "וכי יש לך מכשיר הנקרא דתו – מטר היודע לזהות את מידת דתיותו וקיום מצוותיו של אדם מישראל? אמר ישעיה הנביא ישעיהו וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר:" 
שאלה:אז מאיפה צץ העניין הזה של חלקת שומרי שבת ?
 תשובה: לא יודע. אני לא רואה קשר בין המקורות לבין הגדרת שומר שבת (אגב מי נקרא שומר שבת? מי שעושה קידוש? ואם הוא עושה קידוש ומתפלל אך אינו מקפיד בכל ל"ט אבות מלאכה? ואם הוא עושה קידוש ומתפלל ועושה איסורי דאורייתא שונים כגון מדליק אור או גונב או מרכל או מרים יד על חברו וכ"ו וכ"ו...היכן עובר הגבול?).
 אשתדל להסביר לך את מוצא הדברים ואת עיקר הסוגיה שהיא הבסיס למה שנפסק בשו"ע .
בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין דף מ"ו עמוד א' מוסבר שבזמן שבית המקדש היה קיים כשהמלך היה מוציא פסק דין של מוות על אדם מסוים אז היו הורגים אותו וקוברים אותו בבית העלמין כרגיל. אבל אם  סנהדרין היו מוציאים לו פסק דין של מוות (באופן של סקילה שריפה, הרג, חנק ) אז לא היו קוברים אותו כרגיל  אלא היו מייחדים 2 בתי עלמין נפרדים אחד למתים כתוצאה מסקילה ושריפה ואחד למתים כתוצאה  מהרג וחנק. הגמרא מסבירה שהחלוקה הזו ל2 בתי עלמין ולא ל4 היא הלכה למשה מסיני. לאחר שנה היו  מלקטים את העצמות מבית העלמין המיוחד ואז קוברים את האדם שוב בבית הקברות הרגיל.
וכך פסק הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות סנהדרין הלכה ט'
"כל הרוגי בית דין אין קוברין אותן בקברי אבותיהם בכלל ישראל, אלא שני קברות מתקנין להן בית דין אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין, ודבר זה הלכה מפי השמועה, נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן, ויש לקרוביהן לעשות להן ארון ותכריכין."
את ההבדל שבין הרוגי מלכות להרוגי בית דין הדגיש הרמב"ם שוב בפרק א' מהלכות אבל הלכה ט' 
"כל הרוגי מלכות אף על פי שנהרגו בדין המלך והתורה נתנה לו רשות להרגן, הרי אלו מתאבלין עליהן ואין מונעין מהן כל דבר וממונם למלך ונקברין בקברי אבותיהן, אבל כל הרוגי בית דין אין מתאבלין עליהן אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב, ואין נקברין עם אבותיהן עד שיתאכל הבשר וממונם ליורשיהם." 
שואלת הגמרא במסכת סנהדרין "וכל כך למה?" מדוע לא היו קוברים את הנשרפים והנסקלים הנחנקים והנהרגים ביחד עם כולם מהתחלה?
עונה הגמרא "לפי שאין קוברים צדיק אצל רשע" והחלוקה ל2 בתי עלמין היא משום שאפילו "אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל"
 אומנם הרמב"ם השמיט את ההלכה הזו שאין קוברים צדיק אצל רשע ובשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן ל"ט  הגדיר את הוכחת הגמרא ממעשה אלישע כמעשה ניסים  וסיים  "ודבר זה אין עליו עדות פסוקה." (המפרשים כתבו שהאיש הזה היה בנה של השונמית הוא חי כשעה והלך להיקבר במקום אחר. אולם בפרקי דרבי אליעזר מובא שאותו האיש היה אדם צדיק וידוע ובעלה של חולדה הנביאה ושמו שלום בן תקהת. ) אך רוב הפוסקים פסקו את זה להלכה וכך נפסק בשו"ע יורה דעה סימן שס"ב סעיף ה'
"אין קוברין רשע אצל צדיק, אפילו רשע חמור אצל רשע קל. וכן אין קוברין צדיק וכל שכן בינוני ,אצל חסיד מופלג. (אבל קוברים בעל תשובה אצל צדיק גמור) (ב"י). "
 בפרושה של הלכה זו ש "אין קוברים רשע אצל צדיק "  נכתבו עשרות רבות של תשובות אנו רואים מהתשובות שהלכה זו "רפויה" מאוד וניתן למצוא קשת רחבה מאוד של דעות בפרושה של הלכה זו.
יש פוסקים הסוברים שהלכה זו היא מדאורייתא ,יש הסוברים  שהיא מדרבנן ויש הסוברים שהיא רק מנהג .
 עברתי על מעט מן השות"ים  ואסקור בפניך כמה מהן :
*ספר מהרי"ל  כותב שזה רק מנהג שנהגו העולם.  והוא נותן למנהג זה טעם  וכך הוא כותב "אמר מהר"י סג"ל מאי דנהיגי עלמא שלא לקבור רשע אצל הצדיק ילפי' מאלישע, כדאיתא פ' נגמר הדין. וטעמא משום דאל הצדיק מגלין מה שנגזר מאחורי הפרגוד, כדאיתא פ' מי שמתו. ומתי שהרשע סמוך לו מונעין מלגלות לו כדי שלא ישמע ג"כ הרשע. "
*שו"ת דבר המשפט שכתב הגר"ח כהן (בעל הלב שומע) דן בהלכה הזו  ומסקנתו שזהו איסור דרבנן בלבד  ובכל ספק יש להקל.
*שו"ת חת"ס  ביו"ד סימן שמ"א  דן בהלכה זו וכתב שהיא מדאורייתא ובכל  ספק יש להחמיר.
*ספר מסגרת השולחן  דף קע"ט  דן בהלכה זו וכתב " הן אמת לא ראיתי מקפידין בזה  ד ה' בוחן ליבות בני אדם"
*ספר שדי חמד כרך ו' סימן קס"ד דן בהלכה זו  ודחה דברי המסגרת השולחן הנ"ל וכתב "דצריך לדקדק בזה...ולא ניתנה תורה למלאכי השרת"
*שו"ת מנחת אליעזר (מונקאטש)  חלק ב' סימן מ"א כתב "דאיסור קבורת רשע אצל צדיק הוא מדאורייתא אולם הא דאין קוברין צדיק אצל חסיד מופלג אינו חמור כ"כ ואינו אלא מנהג טוב"
*שו"ת מהר"ם שיק  יוד סימן שנ"ב  דן בהלכה זו והעיר מדברי הגמרא שהוכיחה ממעשה אלישע "דלא ניחא ליה לאלישע להיות בשכונתו לזה נעשה נס שנתגלגל אליו וע"י זה חי אותו אדם וקם על רגליו והלך"
*שו"ת דעת כהן לרב קוק סימן ר"א  לקח את זה לעניין של אין קוברים נוכרים =רשעים אצל צדיקים =יהודים  וכך הוא כותב "וע"כ בודאי לא יעלה על לב לקבור נכרים אצל ישראל קדושים, ועמך כולם צדיקים. אלא כל מה שנבין מדברי השאלה הוא, אם מותר להקציע להם בהקרקע המיוחד לביה"ק של ישראל חלק לצורך קבורת מתיהם, בריחוק מקום והפסק ניכר, ומסתמא ג"כ בחילוק מחיצה וכיו"ב. ואז אין בזה משום האיסור של אין קוברין רשע אצל צדיק"
*שו"ת שרידי אש חלק ב' סימן צ"ח דן בהלכה זו באריכות וכתב לחלק בין קבורת אפר של אנשים יהודים ששרפו את הגופה שלהם מתוך כוונת זדון שאינם מאמינים במצוות הקבורה לבין עוברי עברות ומחללי שבת לתאבון שבהם הוא דן להקל.
ןעיין עוד בשו"ת מחנה חיים חלק ב' סימן מ"ד ועיין עוד בשו"ת עטרת פז חלק א' יו"ד סימן י"ח.
ועיין עוד בקובץ תחומין כרך  מאמרו של  הרב ערוסי "בחייהם, ובמותם נפרדו"  ועיין במאמר נוסף בקובץ תחומין מאמרו של הרב שביב . 
שאלה: אז מה מסקנתך מהעיון בספרי הפוסקים?
תשובה: הלכה זו ש "אין קוברים רשע אצל צדיק" איננה מוסכמת בפוסקים כלל אנו רואים שהרמב"ם לא פסק אותה כלל ואצל הפוסקים שהביאו אותה להלכה יש מחלוקת לגבי תוקפה האם היא  מן המנהג או מדרבנן או מדאורייתא. אנו רואים שהבסיס להלכה זו (מעשה אלישע) איננו ברור והוא נתון במחלוקות. ואולי בשל כך מעטים הם המקומות שבהם נהגו ליישם את דברי השו"ע האלו וכפי שכתב בעניין זה הרב הראשי לישראל והרשל"צ הרב בקשי דורון שליט"א בקובץ תחומין כרך י"ז  (בעניין קבורת נוכרים) ואני מצטט "ידוע שכיום כמעט ואין מקפידים לקבור רשע אצל צדיק. רק בחברות קדישא מועטות מקפידים להפריד בין שומרי מצוות לבין אלה שאינם שומרי מצוות. הטעם הוא, לפי שאין בידינו אמות מידה לידע מי צדיק ומי רשע  וכן, כל עוד אין הקפדה ודרישה מיוחדת מסתמא מוחלין. אין אפוא ביכולתנו לקבוע, להחליט ולהבדיל בין הצדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו רק בין נוכרי לישראל שההבדל הוא ברור והקדושה מובדלת מבטן נהגו להקפיד ולשמור על ההלכה"
שאלה : כיצד אתה כרב של המועצה נותן מענה לאותם אנשים שבכל זאת לא רוצים להיקבר אחד ליד השני?
תשובה : כשהקמנו את בית העלמין  התייעצנו עם פוסקי הלכה וקבלנו החלטה ליצור "בידוד" של כל חלקת קבורה אחת  מחברתה ע"י   
הפרדה של 6 טפחים בין קבר לקבר (החמרנו יותר משיטת החזו"א שמצריך 3 טפחים אך אנו עשינו 3 טפחים מכל צד ס"ה 6 טפחים) . מצב זה יוצר שכל קבר הוא יחידה בפני עצמה. פתרון זה ניתן ליישם במקום שיש בו שטחים רחבים ואין מצוקת קרקע.
זאת ועוד החמרנו ויצרנו מחיצה של 1*3  טפחים לעומק  מבטון המפריד בין קבר לקבר. כך ניתן ליישם את דברי השו"ע וגם לקבור לפי סדר רץ. 
 שאלה: מה מידת ההרחקה המינימאלית  שצריך להרחיק קבר מקבר?
 תשובה : נפסק בשו"ע בסימן סש"ב סעיף ג' "אין קוברין ב' מתים זה בצד זה, אא"כ היה דופן הקבר מפסיק ביניהם"
בספר ערוך השולחן כתב שמלשון השו"ע משמע שאין שיעור לעובי הדופן, וכך הוא כותב "אך מדברי רב האי (שהובא בטור סי' שס"ג) מבואר שצריך6 טפחים, לכן נלע"ד דזהו הכל כשהיה חשש שמא יצטרכו לפתוח הקברות וללקט העצמות ולקוברם במקום אחר ויש חשש התערבות, ולכן צריך הפסק גדול,  משא"כ בזה"ז. מיהו וודאי אם יש ביכולת  להרחיק 3 טפחים צריכין לעשות כן."
בספר גשר החיים לר"מ טיקוצינצקי כתב ההרחקה בין קבר לקבר צריכה להיות 6 טפחים אך במקום צונמא או כשבונים בין הקברים כותל של מלט,  מקילים בהפסק של שש אצבעות. כשקשה למצוא רחבת ידים לקרקע, הסכימו האחרונים להקל, אף שלא בצונמא, להקפיד רק להפסק שש אצבעות. כאמור אין לנו במשגב בעיה של קרקע והארץ היא רחבת ידיים לפנינו ולכן עושים אנו לא הרחקה של דופן דק ולא הרחקה של 6 אצבעות אלא 6 טפחים בין קבר לקבר .
שאלה: למה קוברים בסדר רץ ולא בסדר אחר ?
תשובה: תושבי המועצה האזורית משגב מתגוררים בישובים השונים זה מזה אולם ישנם מספר אלמנטים,מתקנים, פעילויות, המשותפות לכלל הציבור. אנו רואים את בית העלמין ככזה.
מבחינה הלכתית לבית עלמין יש תוקף של בית כנסת ויש לו קודשה של בית כנסת וכמו שבבית כנסת לא יעלה על הדעת לחלק מקומות ישיבה לפי מפתח של ישובים או דיעות אישיות כך בבית העלמין. סדר הקבורה הוא ללא הבדל בין ישוב לישוב או בין נטיות פולטיות או אמונות ודעות. על פי שיקול דעתי זה מה שנכון לקיים בתחום המועצה האזורית משגב. ולכן בבית העלמין סדר הקבורה הוא לפי סדר רץ ולא לפי מפתח של ישובים.
 זאת ועוד סגנון הבינוי של בית העלמין לא מאפשר לפתח אותו לפי גושי ישובים אנו מועצה אזורית קטנה ומספר הפטירות שלנו בשנה הוא המספר שקיים בערים הגדולות ביום אחד! לא ניתן גם מחינה טכנית לפתח שטחים עצומים ולייחד לכל ישוב שטח קבורה משלו.
אני חושב שסגנון זה הוא המתאים ביותר לאוכלוסיית משגב ואני שמח שמליאת המועצה דאז הבינה כך את הדברים ואישרה אותם. 
שאלה: כיצד גובש תקנון בית עלמין של משגב?
תשובה: לפני כ 16 שנים עת החלנו לבנות את בית העלמין נתנו את דעתנו על כל העניינים של בית העלמין (פיתוח , שטח, חניה,שירותים חציבה אופן הקבורה, פתרון בעיות הלכתיות עכשוויות ועתידיות,רצונות שונים של תושבים שונים זה מזה וישובים השונים זה מזה ועוד ) ולאחר שעות רבות של חשיבה משותפת והקמת וועדה ציבורית שדנה בפרטים הוחלט על דרך ועל שיטה ועל יישומה של השיטה. מה שאנו רואים היום זה פרי ההחלטות שהתקבלו אז. התקנון אושר ע"י הנהלת המועצה וע"י הגוף הציבורי העליון ביותר שקיים "מליאת המועצה". התקנון מפורסם באתר האינטרנט של המועצה. 
שאלה: האם זה עולה כסף להיקבר בבית העלמין במשגב?
תשובה: ראשית בית העלמין במשגב מיועד לתושבי משגב בלבד. אין צורך לשלם ולו אגורה אחת עבור הקבורה. 
           למעט מקרים חריגים כפי שמוגדרים בחוזר מנכ"ל . 
שאלה: אם אדם רוצה לשמור מקום בעודו בחיים האם הדבר אפשרי?
תשובה: ניתן לשמור מקום בסמוך למקום הקבורה של בן הזוג . שמירה זו עולה כסף  והתעריף נקבע ע"י המדינה .
כיום התעריף לשמירת מקום לבן זוג הוא כ 4,400  ₪. התשלום מתבצע  במועצה ונשמר בקרן מיוחדת הנקראת "קרן נר חיים" שכספיה מיועדים להמשך פיתוח בית העלמין.